<h1>המנהיג הלכ' נידה</h1>
<h2>דף סו.</h2>
כתו' במס' שבת פ"ק [י"ג ע"א] מעשה בתלמיד אחד שקרא ושנה ושימש תלמידי חכמי' הרבה ומת בחצי ימיו והיתה אשתו שואלת מה זה ועל מה זה. נזדמן לה אליהו ז"ל, אמ' לה ביתי בימי נידותייך מה היה אצליך אמרה חס ושלו' לא נגע בי, בימי ליבוניך מהו אצליך אמרה אוכל עימי ושותה עימי וישן עימי בקירוב בשר ולא עשה מעשה, אמ' ברוך ה' שהרגו, שנ' ואל אשה (בטומאת נידתה) [בנדת טומאתה]. הגדה זאת בכל ספרי העולם. ויש לתמוה וכי היו מחמירין בימי נידה דאוריית' כימי ליבון דזבה והלא בנידה דאוריית' אף אם תראה כל ז' ופוסקת לערב שביעי טובלת ומשמשת, ואילו בזבה תשב ז' נקיים בלא דם כלל ותטבול ותשמש. על כן הגירסא על הנכון כמות שהיא בפרקי אבות דר' נתן, [פ"ב] בתי בימי זיבותיך מהו אצליך חס ושלו' לא נגע בי, בימי ליבונייך שהיו מחמירין בזיבה ממש מימי ליבון, ואם הגדה בהפך אז אתא שפיר, ימי ליבון הן שסופרות ז' נקיים ולובשות בגדים לבנים שאם תראה בהם תכיר ותסתיר את המנויין. גם שני הגירסאות יש לתמוה עליהם והלא בלא טבילה הם בהכרת. אלא יש לפרש שזה המעשה אחר תקנת (עזרא) ר' זירא היה וטבלה האשה אחר נידתה כדין נידה דאוריית' וספרה ז' נקיים כתקנת ר' זירא לטבל אחריהם, ושאלה אליהו ז"ל בימי נידותייך כל ז' שלראייה ראשונה קודם טבילת הנידה מהו אצליך חס ושלו' לא נגע בי לפני הטבילה בימי ליבונייך אחר טבילת הנידות מה אצליך אכל עימי ושתה עימי וגו', ברוך ה' שהרגו שהרי אמרה תורה כו' כלומר ומאחר שהחמירו בזבה ועדיין לא טבלה אחרי הנקיים ז' כ"א אחרי שבעת ימי הנידות. ולכך אינה מברכת על הספירה כעל ספירת העומר שאם תראה ותסתור הרי עשתה ברכה לבטלה. שלא נשא הקב"ה פנים בתורתו שלמד וגלה קלונו לעולם, פ"א שלא נשא הבחור פנים לתורה. ואל אשה בנידת טומא' כו' עד שתטבול דכתי' שבעת ימי' תהיה בנידת', תהא בנידה עד שתבוא במים לטבילה בת"כ. וכתי' במדין אך במי נידה יתחטא מים שהנידה טובלת בהן. וכתו' בזבה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר, אחר ספיר' שבעה נקיים תטהר במים חיים או במי מקווה, שהטהרה היא הטבילה כדכתי' אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור, מה מעיין בידי שמים אף בור ומקוה בידי שמים מימי גשמים דקוו וקיימי, וכתי' יהיה טהור לכל הטומאות שהם על איש ואשה שיטבלו באלה ויהיו טהורים.
השיב רבי' יעקב מ"כ על הליבון כבר היו רגילות הנשים לטבול לאחר שבעת ימי נידתה, ולאחר כך היו סופרות ז' נקיים וטובלות משום חומרא דר' זירא, ואז היו מקילות בליבון משום דאמרי' בשלהי נידה אמינא לך איסורא ואת אמרת לי מנהגא, היכא דאחמור אחמור, היכא דלא אחמור לא אחמור והיו אומרות דמשום חומרא לא גזרינן משום הרגל עבירה אלא איסור תשמיש לבדו אבל היכא דלא טבלו [אין בין ימי לבון לימי נדות ולא כלום], והאי דבדקה אליהו ז"ל [לההיא] בימי ליבון נביא היה וידע ענינה והא נמי ודאי דמסקי עלה אמוראי דישן עימי להודיע היאך היה מעשה שלא היה בקירוב בשר ממש, ואפי' הכי נענש עליה ואסור לעשות כן, ואם לא שפירשו כן [הגאונים] הייתי מתיר (בגד) [סינר] מפסיק וכל העניינים שמפרש שם, אבל עכשיו אסור, ומרומי ששלחו [שלא] שהיו מחמירין בליבון מקבלה שהיה בידם [בלא] טעם לא יישר בעיני יעקב ב"ר מאיר נ"ע. [פי' שהיה בדור הזה שלא נהגו לטבול לאחר ימי הנדה לפני הז' נקיים אין בין ימי הלבון לימי הנדה ולא כלום דאסור להקל בימי לבון כימי הנדה בודאי ואין ספק בדבר].
בי"ט פרק אין צדין, [כ"ה ע"ב] אמ' רמי בר אבא [נטיעה] (תקטע) [מקטע] רגליהון דקצבייא ודבועלי נידות מפורש באגדת ויקרא, אמ' לו הקב"ה שלש שני' יהיה לכם ערילים לא יאכל, וכתי' לא תאכלו על הדם מה עניין זה לזה, אמ' לו הקב"ה לערלה אתה ממתין ג' שנים ולאשתך אי אתה ממתין (עד) שתשמור נדתה לערלה אתה ממתין ג' שנים ולבהמתך אי אתה ממתין עד שימצא את דמה, כך מצאתי.
<h2>דף סז.</h2>
ושאלו מקמי רב יהודאי גאון ז"ל, טבילה לנידה מן התורה מניין, ואמ' ק"ו ממגעה, ומה הנוגע בה טעון טבילה, נידה עצמה לא כל שכן דבעייא טבילה, וכ"ש נידה שלא טבלה איתא באיסור כרת ואמ' איתא. ומצאתי בתשובו' הגאוני' בכמה מקומות, נידה שטבלה במקווה לא עלתה לה טבילה בזמן הזה, דכולהו נשי ספק זבות שוויינהו רבנן מתקנת ר' זירא ואילך, דא"ר זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפי' רואות דם טיפה כחרדל יושבות עליה ז' נקיים, וכל הימים כמקוה שנ' ולמקוה המים קרא ימים, אבל נידה דאוריית' עלתה לה טבילה במקווה אבל לא הזבה, דתנן [מקוואות פ"ה מ"ד] ר' יוסי אומ' כל הימים מטהרין בזוחלין ופסולין לזבים ולמצורעי' ולקדש בהן מי חטאת דכתי' ביה בזב ורחץ את בשרו במים חיים וטהר, ע"כ. ואני הכותב אומ' כי זאת התשובה היא הטעאת רוב בני אדם בספרד בכמה מקומות שאין נשותיהן חפיצות לטבול כי אם במעיין, ונמצא חומרא שלהן קולא יתירה, שטובלות במרחצאות ונזקקות לבעליהן על כי אינן יכולות לסבול קרירות הנהר ורחיצתן באלף מרחצאות לא תטהרתן מטומאתן עד שתטבלנה במעיין או במקוה ובועלין נידה ושניהם בהכרת. והתשובה משובשת מאד ואינה צריכה לפנים, דאמרי' בת"כ אין בין זב לזבה אלא שהזב טעון ביאת מים חיים [ואין הזבה טעונה ביאת מים חיים], ויעידו עלינו המקראות דבזב כתי' מים חיים כדאמרן, ואילו בזבה כתי' וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר בכל מידי דאיקרי טהרה כדכתי' אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור, לכל הטומאות וכדאמרן לעיל. וכן כת' רבי' אלפס ז"ל במס' שבועות והביא ראיותיו בת"כ וכן עיקר. אב"ן הירחי. וכן מנהג בכל גבול ישראל בצרפת ובפרובינצ' וספרד (בכל) [ברוב] המקומות שטובלות במקווה במקום שאין להם מעיין.
<h2>דף סט.</h2>
ועוד מצאתי הלכת' כרב דאמ' זבה שהפסיקה טהרה בשלישי שלה סופרתו למניין שבעה, והוא הדין לנידה הואיל וספק זיבה היא, ומסתברא כשלא ראתה בשלישי מתחילת הלילה כלל אפי' טיפת דם כחרדל שאם ראתה ופסקה שוב אינו סופרתו למניין שבעה, שהרי בנות כותיים הוא שהיו עושות כך שיום שפוסקות בו סופרות אותו למניין שבעה ובניהם היו ממזרים, שהרי הז' ימים צריכין להיות כולן נקיים ושלימים בלא ראיית דם כלל, ואע"פ שאמרו כל חייבי טבילות טבילתן ביום כמו הזב והזבה.
